לפעור סדק לבוהק – השלמה/ אי-השלמה עם החולי.

לפעור סדק לבוהק – השלמה/ אי-השלמה עם החולי.

מאת דייקי גרינברג Dipl CM.

רפואה סינית מדויקת לכאבי הגוף, ומכאובי הנפש והלב.

ישנם מצבים בהם אנחנו נמצאים בעלטה.

העלטה הזו יכולה להיות שם הרבה זמן, ואנחנו מתרגלים אליה, מתיידדים איתה,

לומדים לחיות איתה ובתוכה, לעיתים אפילו נוח לנו ככה.

בהמון מקרים אנחנו אפילו לא מודעים לכך, בדיוק כפי שעד שלא נפעיל את המגבים ברכב על מנת לנקות את השימשה הקדמית – לא נשים בכלל לב שהיא היתה כל כך מלוכלכת…. (או את המשקפיים).

המון פעמים רק אחרי שנקי – אנחנו שמים לב שהיה מלוכלך.

רק אחרי שמואר – אנחנו מבינים שהיה חשוך.

רק אחרי שנצחק מהלב – ניזכר שלא צחקנו כבר מזמן.

ההתרגלות לעלטה לא עושה עימנו חסד.

היא מצמצמת אותנו מאוד בהמון אספקטיים, היא מורידה מאיכות חיינו, והיא גורמת לנו לתבוסה ללא קרב מקדים.

הרבה פעמים אם מקשיבים מהלב – ניתן לשמוע את העלטה הזאת בהשתלטותה על האדם.

משפטים כמו:

• "אין מה לעשות… המיגרנה כבר חלק ממני…."
• "מגיל 12 יש לי כאבים חזקים במחזור עם עצירה של יום בזרימה והמון קרישי דם. כנראה שככה זה אצלי…"
• "האקזמה בעור? אההה…. זה כבר 9 שנים מלווה אותי… שום דבר כבר לא יוציא אותי מזה, ניסיתי את כל המשחות."
• "נו… ברור שיכאבו לי הברכיים! הלא אין לי סחוס שם….למדתי לחיות עם זה."
• "נולדתי עצובה! לא תוכלי לשנות את זה!"
• "תמיד היתה לי שינה קלה. אני מתעורר כל שעה כבר שנים. אלו הם דפוסי השינה שלי המון שנים"
• "אני אף פעם לא מגיע לידי ביצוע ומימוש הרעיונות שלי. יש לי המון רעיונות ודברים שאני רוצה, והם נשארים על הנייר…"
• "אני לא מספיק מוצלח. חבל לי לבזבז את הזמן על לנסות…."
• "לא מצליחה לשים את עצמי בסדר עדיפות גבוה. קודם הילדים ובעלי, ואולי אז אחשוב עליי"

וכך הלאה..

אחד התפקידים החשובים ביותר של מטפל בקליניקה – הוא לפעור סדק בקונסטרוקציה הצפופה של העלטה, ולאפשר לצלילות ולבוהק לחדור פנימה.

המון פעמים אחרי ששהינו המון זמן בחושך, קרן האור הראשונה שתגיע – תסנוור אותנו. ייקח לנו זמן להתרגל. אבל מרגע שהעיניים מתרגלות מחדש אל האור – פתאום נראה עוד ועוד פרטים בחדר (או בעצמנו) שלא נראו קודם כשהיה חשוך כל כך.

כך קורה גם בטיפול.

כאשר אאבחן בקליניקה מצב שבו אדם שרוי בעלטה (מטאפורית), או בדרך התנהלותו בחיים, או בצורת מחשבתו –

עלטה, שבראייה הקלינית שלי, מפריעה למטופל להיות באיזון, או חלילה היא הגורם לפתולוגיה שלו -ארצה לפעור שם סדק על מנת שייכנס הבוהק.

גישתי הטיפולית היא התערבות מינימאלית על מנת לאפשר למטופל לקדם את בריאותו במו ידיו, ודרך הדיקור – לאפשר לגופו לבצע תיקון לאיזון.

אי לכך-

הקונספט הטיפולי הוא רק לפעור את הסדק (במקרה הספציפי שבו אנו דנים).

אור היקרות ייכנס כבר מאליו, והמטופל יצטרך לעבור את שלב ההסתנוורות מהבוהק שזה עתה נכנס, ולהתחיל לתרגל את העיניים,

לראות את מה שנגלה באור.

בראייה שלי – יש בתהליך הזה המון כוח במיגור הסימפטומים השונים מהם סובל המטופל.

היציאה מהמקום המצומצם מאפשרת ריפוי גם במקומות בהם לא חשבנו שיש בכלל מחלה.

אתן דוגמא:

מטופל צעיר שהגיע לטפל בבעיית עור כרונית עם מופעים אקוטיים מדי תקופה.

כשהגיע לקליניקה היה מרוכז לפתור את בעיית העור שלו.

בטיפול עלו המון מאוויים לא ממומשים בחייו.

בנקודת זמן בטיפול, אחרי המון שנים, הרגיש לפתע שהגיע הזמן המתאים, והחל במימוש חלום ישן.

משהוא זז שם. משהוא התבהר. לקח לנו זמן לפעור את הסדק, לקח זמן להתאושש מסינוור הבוהק, אבל אז הוא פתאום ראה. ראה נכוחה. והחל בשינוי.

היציאה מהחושך לאור, היתה גם בבחינת יציאה מהחושך לעור , והוא הרוויח פעמיים: שיפור משמעותי בבעייה העורית + שינוי מהותי בראייה שלו את החיים. רווח נקי.

הרבה פעמים זה כואב בעיניים להתרגל לאור מחדש, אבל זהו כאב שלהבנתי משול לכאב של לידה: כשם שלידה כואבת ובסופה נוצרים חיים, כך היציאה מהחושך לאור כואבת, אבל היא מאפשרת שער מעבר למקום חדש מואר וטוב יותר.