מחושך לאור - נס של תודעה

מחושך לאור – נס של תודעה, והורות כהשראה

מאת ליאת יוסיפוביץ' מטפלת ברפואה סינית.

יציאה מתודעה של חושך אל אור היא רגע אחד בזמן, של חסד, נס.

העיסוק בהורות יכול להוות השראה להתבוננות, שאילת שאלות ותחילת דרך התפתחותית.

כשאנחנו שואלים את עצמנו שאלות כמו – איך ייתכן שכך נראים היחסים שלי עם ילדי? איך ייתכן שזו החוויה הפנימית שלי כהורה? אנחנו למעשה מטילים ספק באופן בו מתנהלת המציאות החיצונית והמציאות הפנימית שלי.

אותו הרגע של הטלת ספק יכול להיות מפגש עם אדם, עם מידע מסוים או אתגר בחיים שמוביל להתבוננות ושאילת שאלות.

לא בהכרח נדע לזהות מה היה אותו מפגש, אדם או אירוע שגרם להתעוררות התודעה. אך החוויה ברורה- מהרגע בו הבנתי שכנראה קיימות אפשרויות נוספות קרה נס של תודעה.

משהו בתוכי מבין שחייבות להיות אפשרויות נוספות, שקיימת מציאות פנימית שלמה מעבר למציאות הנוכחית.

אז מה קורה לנו במעבר להורות שכל כך מציף את רמת התודעה שלנו?

יחסים בין הורים וילדים הם יחסים רגשיים. כהורים אנחנו יכולים לזהות שלל רגשות בתוך המרחב הזה כמו דאגה, תסכול, חרדה, אשמה, ביקורת. בנוסף, משתנות גם מערכות היחסים האחרות בחיינו- מערכת היחסים עם בני הזוג ועם המשפחה המורחבת.

כך שבמובן מסוים המעבר להורות מציף וחושף את גבולות התודעה שלנו, את אותם דפוסי התנהגות ובעיקר דפוסים רגשיים אותם אנחנו ממחזרים שוב ושוב.

מהם אותם גבולות תודעה?

הרבה פעמים אנחנו בתחושה שאין לנו שליטה על התגובות הרגשיות שלנו, ובאופן מסוים באמת כך הדבר… לחיוב או לשלילה. אנחנו מזוהים לחלוטין עם האופן בו אנחנו פועלים, עם הרגשות שלנו.

תודעה זו מנוהלת על ידי המערכת הרגשית.

זו מערכת שמקבלת מידע בהתאם לכל מה שראתה וחוותה בילדות והיא שמפעילה את החוויה הריגשית שלנו בכל תחום בחיים בהתאם לאותם תכני עבר.

דפוסים, התניות ומסקנות שהסקנו בילדותינו התגבשו ליצירת מבנה האישיות שלנו ולתיאורית מציאות שלמה.

כל עוד אנחנו מזוהים עם התכנים, ננהל את מערכת היחסים עם ילדנו, ואת היחסים שלנו עם עצמנו מתוך אותה תאוריית מציאות.

במקרה הטוב, ננהל יחסים שאמנם מוגבלים לטווח המיינד אך הם יחסים נעימים. ובמקרה הפחות טוב, יחסים המלווים בחוסר סיפוק (מעצמנו ומהילדים), אשמה, שליטה, ביקורת, כעסים ומתח.

אם כך, מדוע בכל זאת במרחב של ההורות יכולה להיות התעוררות למציאות פנימית אחרת? 

הורות מהווה השראה להתפתחות כיוון שכולנו שואפים ליחסי אהבה עם הילדים שלנו.

יחסי אהבה יכולים להתקיים רק כשאני רואה את האחר.

ראיית האחר משמעה יציאה מטווח המערכת הרגשית שלי, היכולת לראות את המציאות כפי שהיא מעבר לאמונות, דפוסים והתניות הקיימים בתוכי.  

יציאה מטווח האמונות שלי היא למעשה מצב של הכרה.

מתוך השאיפה העמוקה ליחסי אהבה עם ילדנו, אנחנו יכולים להתחבר לרצון שלנו להתפתח,

ולגלות את נבכי התודעה האישית שלנו על כל ההתניות והדפוסים הקיימים בה.

  • על מה ולמה אני באמת כועס/ת כשהילד לא מסדר את החדר?
  • על מה ולמה אני מרגיש/ה מתוסכל/ת כל כך אם הילד רוצה להירדם רק על הידיים?
  • למה אני חרד/ה אם לילד יש "רק" חבר אחד או שניים?
  • האם באמת חייבים להיות מאבקי כח?
  • מה מניע אותי באותו מאבק? האם באמת טובת הילד?

אם נקשיב טוב נגלה שלרוב הקול הפנימי שלנו הוא הצורך במימוש הרצון שלי.

כל עוד אנחנו תחת שליטה של המיינד אנחנו עסוקים בעצמנו, בהתניות שלנו. כל עוד אני לא בהכרה אין לי את היכולת לראות את האחר, או במקרה זה את הילד שלי.

בגלל שאני חושבת שאני יודעת מה חלקכם חושבים עכשיו, אוסיף שלראות את האחר אינו אומר ריצוי כל רצונותיו.

כשאני רואה את הילד שלי על מי שהוא באמת, אני יודעת מה הכי נכון לגדילה ולהתפתחות שלו בכל רגע נתון. ובמקומות בהם אתעקש על משהו, זה יהיה מתוך הבנה של מה נכון להתפתחות שלו ולא מימוש הרצונות שלי. ואגלה לכם משהו, כשאנחנו בתודעה הנכונה, אין כל מאבק. כי מאבק משמעו מעורבות של המערכת הרגשית שלנו.

אני מבטיחה להרחיב בהמשך, בינתיים, אם משהו מדגדג בבטן לשאול שאלות – כנראה שהחסד קרה.

כנראה שמשהו פנימי מבקש להבין את הכוחות הפועלים עלינו.

מבקש לראות את המציאות כפי שהיא מעבר לאמונות, דפוסים והתניות ולקחת אחריות אישית על האושר והסיפוק שלי שאינם תלויים במציאות החיצונית.

משהו מתעורר ומבקש להבין מי אני באמת מעבר לסך הדפוסים וההתניות שבי.

ואז, כשאני רואה את עצמי באמת, אוכל להתחיל לראות אחרים כפי שהם. אוכל לקיים, אולי לראשונה, יחסים של אהבה באמת. עם עצמי, עם ילדי ועם האחר.

מאחלת לכולנו נס של תודעה, ויציאה מחושך לאור של מציאות פנימית חדשה.

שלכם באהבה, ליאת