כאשר אני כופה את עצמי על השעון

כאשר אני כופה את עצמי על השעון – "Type A"

מאת דייקי גרינברג Dipl CM.

רפואה סינית מדויקת לכאבי הגוף, ומכאובי הנפש והלב.

כאשר אני כופה את עצמי על השעון- "טיפוס A"

אני מסתכלת עליה, ורואה כדור אנרגיה מתרוצץ ממקום למקום וסופג את כל מה שרק ניתן לספוג מהחיים האלה, לא בוחלת בכלום, סקרנית, חרוצה, חיובית, בעלת עניין רב בהמון תחומים שונים, וההספק היומי שלה בעשייה מרשים ביותר.

היא לומדת בו זמנית כמה תחומים, פועלת בהתנדבות, הזמן שלה מוקפד בתכנונו, מנצלת כל שנייה שיש לטובת עשייה.

"לפעמים אני מרגישה שאני כופה את עצמי על השעון" היא אומרת לי.

יש לי עוד כל כך הרבה להספיק לעשות- היא אומרת לי.

היא תמיד בתנועה, תמיד בעשייה, סדר יום עמוס לעייפה אך ממוקדת בצורה מרשימה ומעוררת הערצה. האנשים הממהרים. טיפוסי A .

אני חוששת לה כי אני רואה את חוסר הידיעה שלה מהי מנוחה.

אני יודעת שמבחינתה להוריד קצת גז שווה ערך לדחייה/ עיכוב – ואלו מצבים שמבחינתה הם מחוץ לתחום, שאסור ויהיו נחלתה.

אני חוששת לה, כי היא לא יודעת לעצור. היא לא יודעת להיטען, היא לא יודעת לנוח ולגייס כוחות. היא חיה על האדים…

כשאתה חי על האדים – המשמעות היא שהגעת כמעט לקצה, הגעת לשלב הכילוי.

טיפוסי A נוהגים להתיש את המערכת הסימפתטית שלהם-

המערכת הסימפתטית אמורה לפעול רק במצבי חירום של סכנה, ותפקידה של המערכת להגביר את אספקת הדם לשרירים , להעלות את לחץ הדם ולהגביר את קצב הלב על מנת שהאדם יוכל לפעול במהירות וביעילות בזמן הסכנה.

כל האנרגיה של הגוף נדרכת ומגוייסת, ושאר המערכות "נזנחות" לפרק הזמן הקצר הזה.

טיפוסי A נוהגים לשדר לגופם ולעצמם שהם במצב הישרדותי כל הזמן, ומשבשים את המערך ההורמונלי – כמובן שלאורך זמן זה גורם לכילוי אנרגטי ופיזי כאחד ומתחילות ההתראות מהגוף.

הקושי בעבודה עם טיפוסי A בקליניקה הוא בעיקר מנטאלי.

ההבנה שיש להוריד הילוך ולהרגיע מעט – לא תמיד מצליחה ליפול על אוזניים קשובות-

התרגום של הנחייה כזו עלול להתפרש אצלם כעצלנות, כחוסר יסודיות וחוסר יעילות והם לא ישתפו עם הנחייה כזו פעולה.

כאשר אמרה לי המטופלת שלעיתים היא מרגישה שהיא כופה את עצמה על השעון – הבנתי כמה דפוס זה טבוע בה עמוק.

סיבת בואה לקליניקה פחות עקרונית ומהותית בעיניי כרגע.

העיקרון הטבוע בה של כילוי עצמי והתשה עצמית עלול להוביל אותה למקומות בהם הגוף לא יוכל לה עוד.

ההבנה – שיש לנהל את יומה העסוק בצורה קצת שונה, פחות מחמירה, ויותר מרוככת ומאפשרת טעינה – היא החשובה בטיפול שלה.

יש לי המון כבוד לאנשי העשייה, לסקרנות, למוח החושב, לאש ולניצוץ שהחיים מעוררים אצל האנשים האלה, אבל יחד עם זאת, רצוי וכדאי ללמדם שיש טווח פעילות הגיוני שניתן לעמוד בו  ללא נזקים – ואין בכך פגיעה אמיתית בכל התכונות הנפלאות שבורכו בהם.

ללא לימוד אמיתי של מגבלות הגוף, ומגבלות הנפש במעמסה שלקחו על עצמם – הגוף ימשיך להתריע בצורות שונות על תקלה עד שחלילה יכריז על שביתה..

כשמגיע טיפוס A שכזה לקליניקה, אחד הדברים החשובים שיש לעשות איתו עוד לפני שניגשים לטפל בבעיה הספציפית שלשמה הגיע- הוא לשקף לו את כל הנאמר לעיל.

טיפוסי A נוטים לפתח מחלות של סטרס מסוגים שונים, עליית לחץ דם, בעיות בלב וכ"ו.

מחובת המטפל לזהות את תבנית ההתנהגות ולשקף את השחיקה שנוצרת במערת הסימפתטית.

מנוחה והטענה הם לא מילה גסה…. גם למי שכופה עצמו על השעון…