לפגוש אי בודד

מאת שני צוק דייגי MA, מטפלת באמנות ופסיכותרפיסטית

לפגוש אי בודד – טיפול באמנות במצבי בדידות, קשיים חברתיים ודימוי עצמי נמוך

כמה קשה להרגיש לבד. לא מובן. שמה שקורה בתוכי נשאר בפנים ולא מצליח להגיע לאחרים כפי שהייתי רוצה.

לא מעט ילדים חווים מצוקה חברתית. חלקם מרגישים בדידות, מתקשים ביצירת קשרים עם בני גילם ובהבנת סיטואציות חברתיות או נוטים לכעס ולהתפרצויות. הסיבות למצבים אלו הן מגוונות, למשל מתחים בבית ומטענים בקשרים משפחתיים, עיכובים התפתחותיים, לקויות למידה וקשיי קשב וריכוז. נוקשות ואימפולסיביות מקשות גם הן על ההתמודדות בתחום החברתי.

המצוקה שנוצרת בתחום החברתי מייצרת פעמים רבות מעגל שלילי. הקושי מייצר מתח,  אי הצלחה או מטענים רגשיים אצל הילד, פוגע בדימוי העצמי ומקשה עליו ביצירת קשרים חדשים. כמו נבואה שמגשימה את עצמה.

ילדים שמתקשים בלימודים בשל קשיי קשב, לקות למידה או סיבות אחרות חשים פעמים רבות לא טובים ולא ראויים מספיק ומתוסכלים. הם צריכים להשקיע מאמצים גדולים כדי להתמודד עם הדרישות, לעיתים מנסים להסתיר את הקושי או הלקות, או לפצות עליהם באפיקים אחרים. כאשר יש דימוי עצמי נמוך, חווית חוסר הצלחה או ספקות בנוגע לערך העצמי, גם יכולת ההשתלבות החברתית נהיית פגיעה. חוויות הילדות האלו לרוב ממשיכות עם הילד גם כבוגר ויכולות להתבטא בקשיים במערכות יחסים זוגיות, מציאת עבודה לא תמיד מספקת ותחושת חוסר השתלבות בעולם.

כאשר אני פוגשת ילד בקליניקה, אני מזמינה אותו דרך יצירה ומשחק להכרות עם החוויה האותנטית והייחודית שלו. מה שמעניין אותי יותר מהאבחנות שקיבל הוא איך זה עבורו להיות מי שהוא בעולם.

כך, במסע משותף של הכרות ויצירה, מטרתנו היא ביטוי החלקים השונים שבו. לעשות מקום לכואב כך שלא יהיה לבד עם כאביו. לעבד רגשות ומטענים שמכבידים מבפנים ויוצרים אי שקט ולא מאפשרים פניות ללמידה וקשרים חברתיים.

אתן דוגמא מטיפול בנערה בת 12. מופנמת ועצורה שאינה מביעה קשיים. אהודה בכיתתה אך ללא חברות קרובות. היא יצרה תינוק גדול מחימר ויחד תפרנו לו בגדים והכנו לו מקום לשון בו. דרך יצירה מרגשת זו ניתן היה להיות איתה בנזקקותה לטיפול והזנה רגשית שלא קיבלה בעברה. היא סיפרה באופן חוויתי ונוגע על הדרך בו למדה להיות גדולה ואחראית. כזו שאינה נזקקת אלא נזהרת שלא להביע צרכים ותחושות. עם הטיפול ניכר שינוי בנערה, היא נפתחה והפכה משוחררת יותר.

למול ההזמנה ליצור בטיפול יכולים לעלות חששות. מטופל יכול לשאול במילים או בשקט, בלב: מה יחשוב עלי המטפל? מה אם לא אהיה מספיק מוכשר או מעניין עבורו? מה אם לא אצליח ליצור?  אולי כדאי לי להזמין אותו לצייר יחד רק כדי שלא ישתעמם ממני? ומה יקרה לי כשאראה על הדף חלק את הדברים שיוצאים מתוכי ואני לא אוהב? ביטויים אלו לפגיעות בתחושת הערך העצמי, החשש לפגוש מקומות בהם הילד חש לא מספיק טוב ולא ראוי הופכים בטיפול הופכים להתמודדות משמעותית וחשובה.

בנוסף, היצירה בטיפול מזדמנת למטופל גם חוויות של הנאה, שליטה והצלחה. באמצעות היצירה ניתן לברוא, להמציא ולבטא ללא מילים. תהליך היצירה מחבר אותנו לכוח החיים המרפא שבכל אחד מאיתנו.

אדגים מטיפול בילד בן 8 הסובל מלקויות למידה וקשיי קשב וריכוז. ילד זה חש שונה מאחרים, חסר ביטחון ביכולותיו וכישרונותיו. במשך תקופה ארוכה הוא לא הצליח להעלות רעיונות ליצירה, דרש בתובענות ושתלטנות שאני אביא עבורו חומרים ואצור בשבילו. עם הזמן הוא החל לחוש ביטחון בחדר, חקר חומרים שונים והעלה רעיונות ליצירה. לאט עבודתנו הפכה הדדית ובמקום לצוות עלי החל משתף אותי ברעיונות ודרכים לביצוע. ברגע מרגש מסויים, הציע ליצור דמות תוך חיבור חומרים אשר לא חשבתי כי יתחברו. אך הוא היה נחוש והצליח. נוצרה דמות יציבה ונוכחת, המשקפת תהליך גיבוש פנימי, ולה סיפור חיים אותו החל לספר. אלו רגעים מאוד מיוחדים של התרגשות משותפת של המטפל והמטופל, כאשר תהליך יצירתי וטיפולי מעמיק מתגבש לכדי דימוי רב עוצמה יצירתי ומלא משמעות.

בהמשך הטיפול העלה ילד זה משאלות גרנדיוזיות ליצירות ענקיות, מלאות פרטים ומסובכות מאוד לביצוע. אז היה צורך להתאים את המשאלות הפנימיות ליכולת מציאותית, להתמודד עם התסכול וההכרה שאינו כל יכול ובכל זאת להצליח ליצור משהו אליו הוא מחובר. עם התקדמות עבודתנו דיווחו הוריו על שיפור בקשריו עם ילדי הכיתה, שמשתתף בפעילויות אחה"צ ועל יכולת גוברת לשאת תסכול.

פעמים רבות טיפול קבוצתי הוא הזדמנות מצוינת לחיזוק המיומנויות החברתיות, הדימוי העצמי ותחושת השייכות. במפגשי בקבוצה תוך יצירה ומשחק נוצרות סיטואציות בהן ניתן להתאמן על היכולת להיות בקשר באופן מוגן ובטוח, לבטא רגשות במקום להתנהג בצורות שאינן יעילות ולצבור חוויות של הצלחה בתחום החברתי.

בקבוצת טיפול שקיימתי היו שלושה בנים בגיל 9-10, לשלושתם קשיים ביצירת קשרים חברתיים. כל אחד חש חלש או בודד בדרכו. במפגשים שיחקנו ויצרנו באמנות. במהלך המפגשים כל ילד יצר מקום משלו. האחד יצר ג'ונגל ובו חיות טורפות וסכנות רבות. השני הכין אי בודד, בו עץ וחיה לבדה בלב ים. האחרון בנה בית גדול אך ריק. מרגש היה לראות איך לאט הפכו היצירות האישיות לאזורים משותפים כשהדיבור עליהן עזר להביע עבור היוצר וגם עבור האחרים את התחושות המשותפות לכולם: את הבדידות, הריקנות, המשאלה להכניס אורחים ולהתקרב. את התוקפנות הגדולה שמכסה על פגיעות וצורך בהגנה בתוך הקשר. עם המפגשים החלו להיווצר חיבורים של גשרים ומעברים בין היצירות. האי כבר לא היה בודד, הבית הזמין מבקרים, והחיות הטורפות הפכו ידידותיות כשאינן מאוימות. הקשר בין הילדים התחזק. הם שיחקו יחד, צחקו וגם התעמתו. נוצרה חוויה משמעותית ביותר של ביחד, השתתפות ושייכות אותה לקחו הלאה להתמודדויות אחרות בחייהם.

למסע מסוג זה, פרטני או קבוצתי, אני מזמינה אלי מטופלים. מסע של גילוי משותף. של יצירה מבפנים החוצה. של חיבור חלקים שונים של העצמי ומשם לחיבור עם אחרים.

 

שלכם.

שני צוק דייגי